בפעם האחרונה שראינו את שרון בלוך, היא החזיקה חזק את בטנה בשדה התעופה ונפרדה מבנה רם, שעבר לגור עם סבתו באוסטרליה. רוני קובן, שתיעד את הפרידה העצובה ב"עובדה", לא הצליח להפסיק לחשוב על הסיפור המורכב הזה. כששרון הודיעה שהיא נוסעת לבקר את רם באוסטרליה, הוא היה חייב להצטרף ולתעד את הפגישה המחודשת.

את מה שקרה שם, הוא מספר, לא ישכח לעולם.

רוני קובן | מגזין mako | פורסם 24/04/13 14:32

​

בטיסה הארוכה לאוסטרליה (11 שעות להונג קונג ועוד 7 שעות לפרת'),

בדרך אל נינג'וק ורם, נזכרתי ברגע אחד מלפני עשר שנים.

תחילת הדרך שלי. הייתי אז תחקירן מתחיל בתוכנית תרבות שהגיש

ישראל סגל ז"ל. כל שבוע היינו יוצאים לראיין דמויות מפתח כמו אדם ברוך,

שלמה בראבא, דוד גרוסמן ואחרים.

​

ישראל היה מראיין ואני הייתי יושב בפינה, חושב על עוד שאלה טובה,

מחמיא כשצריך, לפעמים גם מכין קפה. תמיד בסוף, במונית בדרך הביתה,

ישראל היה מתפרקד אחורה, שולף סיגריה ואומר "אתה רואה רוני,

זאת המתנה הגדולה של המקצוע שלנו, לא הפרסום, לא הכסף, לא הכוח.

האנשים. האנשים שאתה פוגש בדרך. האנשים".

המשפט הזה נשאר לי בראש כמו מנטרה.

"זאת הברכה של המקצוע שלנו, האנשים".

​

ואיזה אנשים פגשתי במשולש האהבה הנדיר הזה שבין שרון, רם וסבתא

נינג'וק. משולש שיש בו אהבה, כעס, תחרות, חרדה וחום אנושי שיכול

להדליק כור גרעיני קטן. סיפור שמנגן לכולנו על כל המיתרים,

שיש בו ניחוחות של משפט שלמה, "קרמר נגד קרמר" ו"מרקו פוגש את

אמא" ביחד.

​

אני כותב את השורות הבאות ומקווה שלא תבוזו לי או תהיו ציניים,

אבל זה מה שאני מרגיש: כמה אני אוהב את שרון. את הלב הענק

הזה שעולה על גדותיו, את האינטליגנציה הרגשית, את ההרפתקנות

חסרת הפשרות שהרבה פעמים נגמרת בהתרסקות לתוך קיר, כי ככה

זה כשאתה נותן את כולך –

או שתזכה בכל הקופה או שהלב שלך יישבר לרסיסים. אין אמצע.